סיפור אמתי ועל
כן “עמעמתי” קצת את היכולת לזהות…
1965, שעת צהריים בקיץ
לוהט באילת. חם ולוהט כמו כמעט כל ימות השנה באילת…
שלושה חברים, שיחקנו גולות (או משחק תחרותי אחר) בחצר הבית שלנו, ממנה ניתן היה לראות את כל
אורך הרחוב הקטן בו גרנו. הרחוב היה ריק מאדם. הכל עמד מלכת תחת השמש
הקופחת. היינו בסופו של החופש, משועממים ודי שבעים מהחופש הגדול אשר
עמד להסתיים תוך כמה ימים. למעשה די ציפינו להתחלת שנת הלימודים וידענו כי אנחנו
עתידים לקבל מחנכת חדשה.
בהמתנה לתור שלי
להיכנס למשחק קלטתי פתאום דמות אשר הלכה לאיטה ברחוב, מנסה לדלג בין כתם צל אחד
לאחר. דמות חדשה של מישהי אשר לא ראיתי קודם לכן. הבטתי עליה תוך שהיא
מתקרבת אלינו. היא חבשה כובע רחב שוליים וגם הרכיבה משקפי שמש כהים
וגדולים. היא לבשה זוג מכנסיים קצרצרים וצמודים וחולצה אשר היום בוודאי היו
מכנים “חולצת בטן”. אשה צעירה אשר בגילי הצעיר אז לא יכולתי להעריך את
גילה. יפה. חתיכה. חתיכה אלוהית…
תוך שהיא מתקרבת
הבטתי עליה כמהופנט. כשהתקרבה ראיתי כי גם היא מביטה אלי, מחייכת קלות
וממשיכה לאיטה לעבר הקצה האחר של הרחוב. משהתרחקה כמה צעדים שרקתי לה.
שריקת התפעלות קלה… ( ממש כמו שראיתי בסרטים באותה תקופה…)
היא הסתובבה
לאיטה. הביטה בי, הסירה את המשקפיים וחייכה אלי חיוך מדהים… תוך כדי היא
התחילה לדבר אתי, לשאול אותי לשמי וגם סיפרה כי היא ומשפחתה עברו לאילת יום אחד קודם. היא שאלה אותי כמה שאלות ( בן כמה אני, באיזה בי”ס אני לומד,
היכן חנות המכולת הקרובה, מה שם הרחוב הסמוך…וגם אמרה משהו על השיזוף ועל העיניים
שלי…) והמשיכה ללכת.
אני נשארתי
נטוע. לא יכולתי לזוז. לא יכולתי להוציא הגה מפי. ויתרתי על
התור שלי במשחק והתחלתי לשחזר את דמותה, את קולה המלטף, לנסות להיזכר בחיוך המטריף
שלה… בפעם הראשונה בחיי התחלתי לפנטז…
מאותו רגע אי
אפשר היה להוציא אותה מהמחשבות שלי. דמותה עמדה כל הזמן לנגד עיני.
“שמעתי” את קולה, “ראיתי” את החיוך”… ולא הפסקתי לפנטז…
כעבור כמה ימים
התחילה שנת הלימודים. נכנסנו לכיתה וציפינו לראות ולפגוש את המחנכת החדשה
(שאף אחד לא ידע עליה דבר…). התיישבתי, כמעט כהרגל בשורה הראשונה, במרכז,
קרוב ללוח וקרוב לשולחנה.
פתאום היא
נכנסה… לבד. בלי אף מלווה מטעם ביה”ס. תוך כדי כניסתה לכיתה היא
התחילה להציג את עצמה ו”ליטפה” בעיניה את פני התלמידים בכיתה…כאילו לנסות להכיר את
כולנו ברגע…
היא לבשה חצאית
פרחונית וחולצה לבנה. לבוש צנוע, פשוט אשר לא הסתיר את היותה אשה נאה ביותר.
מבטה נתקל בפרצופי ההמום, המבועת וחייכה חיוך גדול… שלום, היא אמרה, אנחנו
כבר מכירים… הלא כן ?
הייתי המום. מבועת. רציתי כי האדמה תיפער את פיה ואבלע לתוכה... הייתי על סף אובדן ההכרה מהמבוכה והחרדה ממה שיקרה ובוודאי ממערכת היחסים אשר תתפתח על יסוד ההתנהגות הפושטקית שלי… אבל היא לא אמרה דבר… היא חייכה חיוך רחב והמשיכה בשלה תוך שהיא מתחילה ללמד את השיעור הראשון בספרות. בסוף השיעור הייתי בטוח כי היא תקרא לי ובוודאי תזמן את הורי לשיחה על מה שקרה… אבל היא חייכה אלי ולא אמרה דבר בענין “ההוא…
משנרגעתי קצת והבנתי כי היא לא מתכוונת לעשות עם ה”אירוע” הזה שום דבר, הפכנו למעין “שותפי סוד”… כאלו אשר עשו משהו אסור ביחד ושומרים את ה”סיפור” הזה רק לעצמם…
מהר מאד התאהבתי
בה. היא היתה מורה מיוחדת ואשה בלתי רגילה. תוך ימים מועטים הפכתי
להיות התלמיד החביב עליה ובהמשך היא הזמינה אותי לביתה אשר היה די קרוב לבית הורי.
ביליתי אצלה
שעות כמעט כל יום. הפכתי להיות בן בית אצלה. הבית שלה היה ביתי השני (או
למעשה הראשון…). לעיתים שמרתי על בתה הקטנה וגם שיחקתי עם בנה
הבכור. ניהלתי אתה שיחות על כל נושא אשר עלה במוחי. על
הכל. כולל אהבות ראשונות עם בנות הכיתה שלי. דברנו על מערכות יחסים,
על ההתמודדויות שלי עם האבא הנוקשה שלי, על ערכים, צדק… דברנו על הכל.
למדתי להאזין… כשהיא דברה ואמרה את דעתה האזנתי לה בקשב רב. היא הפכה
להיות עבורי סמכות כמעט לכל דבר ונושא.
כעבור כמה זמן,
באחת השיחות שלנו, היא דברה אתי על העתיד ואמרה לי כי אילת זה לא המקום ה”נכון”
עבורי… היא המליצה על כמה בתי ספר תיכוניים טובים אשר ברגע הראשון נראו בלתי
אפשריים אבל אני התייחסתי לדבריה ברצינות. מאד מאד ברצינות.
למורת רוחם של
הורי נרשמתי לביה”ס יוקרתי עם פנימייה ועזבתי את בית הורי בהיותי בן 14.
החיים כילד, החי
כבוגר ומתמודד לבדו עם החיים בכל עוצמם, לא היו קלים אבל גם ברגעים הקשים נזכרתי
בה, במילים שהיא אמרה וזה עזר לי להתגבר, לצלוח, להמשיך…
במבט לאחור אני
יכול לומר, ללא כל צל של ספק, כי היא השפיעה על חיי יותר מכל אדם אחר. היא
השפיעה כמעט על כל מה שעשיתי, כמעט על כל מהלך אשר ביצעתי בחיי ולא פעם, לאורך
הדרך הארוכה, הקשה והפתלתלה , יכולתי “לשמוע” את קולה אומר משהו בעל משמעות…
עשיתי כמה דברים בחיי… עברתי כברת דרך עמוסה באירועים ובחוויות. היא
היתה כאמור הדמות הכי דומיננטית אשר השפיעה על חיי. (אפילו יותר מהורי…)
הקשר אתה נשמר
אבל באופן רופף ולמעשה אחרי כמה שנים התראינו רק מדי פעם, עת ירדתי לאילת לבקר את
הורי. גם זה רק לעיתים רחוקות, באופן ספוראדי. לאחר מכן, בלהט החיים
והקריירה, לא פגשתי אותה והסתפקתי בשמועות או סיפורים של מי שפגש בה.
שנים רבות לאחר
מכן ירדתי יום אחד לאילת במסגרת עבודתי. אמור הייתי לבצע שם משהו במהלך יום
עבודה אחד ולחזור בטיסה לת”א עם סיום הפעילות. כשהזמנתי את כרטיסי הטיסה
אמרתי לעצמי כי אני חייב לפגוש אותה. הרגשתי כי אני חייב לומר לה גם את מה
שהרגשתי כלפיה… לספר לה הכל… הרגשתי כי אני חייב לה תודה ורציתי לומר לה את
זה, במילים ותוך מבט בעיניה.
משסיימתי את מה
שהייתי אמור לעשות באילת נותרו לי עוד כשלוש שעות עד הטיסה. שאלתי את
ה”מקומיים” עליה (היא היתה דמות מאד דומיננטית, מוכרת ובעלת תפקיד מרכזי בעיר
הדרומית הקטנה). בתגובה שאלו הם אותי: מה אתה לא מעודכן? היא נפטרה,
די בחטף, לפני כמה חודשים…
הייתי
המום. לא יכולתי להוציא הגה מפי… בפרק הזמן אשר נותר לי עד
לטיסה חזרה לת”א התיישבתי לי על ספסל עץ, קרוב לביה”ס שם הכרתי אותה…ובכיתי…
בכיתי בדמעות של צער אמתי.. דמעות חמות ומלוחות… בכיתי כמו שלא בכיתי מאז
היותי ילד.
כל כך הצטערתי שלא הספקתי לומר לה… שלא הספקתי לומר לה תודה…(וגם שהיא היתה אהבתי האמתית הראשונה).
ניסחפתי אתך בין המילים וחזרתי אל סיפורי ילדותינו...הכול כל כך אותנטי ונוסטאלגי, ריגשת מאוד, בעיקר בסוף הסיפור
השבמחקהעצוב...תודה ששיתפת ...(נ.ב - אם לא מזהה , אני ה"קשתית" מקפה דה מרקר )