כריות האבן מונחות בסדר מופתי, שורות ארוכות שאין רואים את סופן, ועל כל אחת שם, מספר אישי וגיל כל כך צעיר... האבנים שותקות, דממה רועמת, החודרת עמוק ללב ולנשמה, הזעקה האילמת הזו כואבת עז שאינו מרפא על לכתם של חברינו, 49 שנים וכאילו היה זה אתמול, נזכור אותם תמיד, את אלו אשר עשו את כל מה שיכלו להבטיח כי מה שאירע בעבר – לא יקרה עוד לעולם, ערב יורד על "עיר הנוער", דממת המוות מופרעת רק על ידי אוושת הרוח הנושקת לצמרות הברושים, ואנו, אכולי צער ואשמה, ממאנים לצאת מהמקום הקדוש הזה...