אומרים כי הזמן מרפא, אומרים כי הזמן מכהה את התחושות, כי הוא מעמעם את הזיכרונות... 43 שנים אחרי המלחמה הארורה ההיא אני יכול לומר כי הזמן רק מעצים אותן. נכון, התבגרנו, התנסינו, למדנו, פיתחנו יכולות להבדיל בין טוב ורע, בין "נכון" ל"לא נכון" אבל כמעט הכול מקושר וסובב סביב תוצאות ותובנות המלחמה ההיא. המלחמה ההיא קטמה באחת את נעורינו. היא קרעה מאתנו את מיטב חברינו והותירה בנו עצב עמוק ופצע פתוח אשר לא נרפא וכנראה גם לא יגליד לעולם. הפכנו פחות יהירים ולמדנו את חשיבות החמלה. נעשינו ספקנים יותר, ממוקדים בהבנה כי הכל ארעי ויכול להתהפך באחת. חלק מ"בוגרי" המלחמה ההיא אבדו את היכולת לחלום, איבדו אמון במילים בהבטחות ובמערכות שלטון. כולנו הבנו את המשמעות של "להיות עם הגב אל הקיר" ולא צריך היה להסביר יותר את החשיבות של קיום מובטח לעם היהודי. למרות ההבנה כי מלחמה כמו המלחמה ההיא לא תהיה עוד נחלת ילדי הדורות הבאים למדנו את חשיבות השלום ואת הצורך לעשות הכל ע"מ להשיגו. רובנו עדין תמימים, ציניים וספקנים ועדין מעמידים את טובת המדינה והכלל לפני