תעתועים

    שתי תמונות אשר צולמו בהפרש של 6 שנים. רבין, במסדר הסיום שלי (יולי 1970) ובבואו לומר שלום ותודה עם נחיתתנו בארץ (יולי 1976). כל כך הרבה מפריד בין המנהיגות שלו, עליה חונכו מפקדים, לוחמים וגם פוליטיקאים לבין המנהיגות הנוכחית.   מושגים כמו יושרה, דוגמא אישית, אחריות (אישית ולאומית) כאילו נמוגו.   הן  קיבלו פירושים ומשמעויות אחרים (שלא לומר הזויים).  המנהיגים/פוליטיקאים  הנוכחיים מובילים אותנו למחלוקות, שסעים, יריבות, שנאה ואולי אפילו למלחמת אחים... הלוואי ויכולנו להחזיר את הגלגל אחורנית.

כל שנה בהתקרב יום הכיפורים ויום השנה למלחמה הארורה ההיא, אני נעשה עצוב, מכונס יותר בעצמי, מתוסכל, דואג וכואב מאד את מה שקורה מסביב... הפעם החלטתי לבטא את מה שאני חש באמצעות מילותיו של יהודה עמיחי. אני מתקרב ככל הנראה לשעת החסד הזו...   אדם בחייו   אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ זְמַן לַכֹּל. וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ. אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת, בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן, לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה. וְלִשְׂנֹא וְלִסְלֹחַ וְלִזְכֹּר וְלִשְׁכֹּחַ וּלְסַדֵּר וּלְבַלְבֵּל וְלֶאֱכֹל וּלְעַכֵּל אֶת מַה שֶּׁהִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה עוֹשָׂה בְּשָׁנִים מְאוֹד. אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן. כְּשֶׁהוּא מְאַבֵּד הוּא מְחַפֵּשׂ כְּשֶׁהוּא מוֹצֵא הוּא שׁוֹכֵחַ, כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ הוּא אוֹהֵב וּכְשֶׁהוּא אוֹהֵב הוּא מַתְחִיל לִשְׁכֹּחַ. מוֹת תְּאֵנִים יָמוּת בַּסְּתָו מְצֻמָּק וּמ

                                    את צודקת מירי.  את צודקת לחלוטין ! מה ייצא לשרים ולחברי מרכז הליכוד מהשתתפות בטכס אזכרה לחללי מלחמת יוה"כ ? ?    נכון, לא תצא שום תועלת ולכן אפשר "לדלג"...  מקסימום נתנצל אח"כ וניידע את כל העולם כי זו פאשלה של מזכירה זוטרה.   את צודקת מירי, לא צריך להשקיע כסף בטכסים שלא מניבים תועלת כלשהי. יתר על כן, המתים הללו אשר מסרו את נפשם כדי שמדינת ישראל תוכל להמשיך לחיות לבטח, על מנת כי האיום הקיומי החמור לא יתממש – לא יכולים להצביע בבחירות.  הם לא יכולים להתפקד עוד למרכז הליכוד המפואר ועתיר הערכים הציוניים...   הם חרפו נפשם בלי הבדל עדה או שיוך פוליטי כשלהו.  הם עשו את שלהם וכיום אין בהם כל תועלת ממשית.   נשיא המדינה לא שכח.  המטה הכללי של צה"ל לא שכח.  העם בוודאי לא שכח.   רק שרי הממשלה "לא קבלו את ההודעה" כי כל שנה, במועד סמוך ליוה"כ נערכת האזכרה ל-2,650 החללים אשר נפלו במלחמה הארורה ההיא...   החללים הללו אשר הסתערו ונפלו על הגנת המדינה, עשו את מה שחייבים היו לעשות כדי להבטיח את קיום המדינה היחידה שיש לעם היהודי.    

        אומרים כי הזמן מרפא, אומרים כי הזמן מכהה את התחושות, כי הוא מעמעם את הזיכרונות...   43 שנים אחרי המלחמה הארורה ההיא אני יכול לומר כי הזמן רק מעצים אותן.   נכון, התבגרנו, התנסינו, למדנו, פיתחנו יכולות להבדיל בין טוב ורע, בין "נכון" ל"לא נכון" אבל כמעט הכול מקושר וסובב סביב תוצאות ותובנות המלחמה ההיא.   המלחמה ההיא קטמה באחת את נעורינו. היא קרעה מאתנו את מיטב חברינו והותירה בנו עצב עמוק ופצע פתוח אשר לא נרפא וכנראה גם לא יגליד לעולם.   הפכנו פחות יהירים ולמדנו את חשיבות החמלה. נעשינו ספקנים יותר, ממוקדים בהבנה כי הכל ארעי ויכול להתהפך באחת.  חלק מ"בוגרי" המלחמה ההיא אבדו את היכולת לחלום, איבדו אמון במילים בהבטחות ובמערכות שלטון. כולנו הבנו את המשמעות של "להיות עם הגב אל הקיר" ולא צריך היה להסביר יותר את החשיבות של קיום מובטח לעם היהודי.   למרות ההבנה כי מלחמה כמו המלחמה ההיא לא תהיה עוד נחלת ילדי הדורות הבאים למדנו את חשיבות השלום ואת הצורך לעשות הכל ע"מ להשיגו.  רובנו עדין תמימים, ציניים וספקנים ועדין מעמידים את טובת המדינה והכלל לפני

הפוסט פורסם לראשונה ב-4 לאפריל 2018 ב"קפה-דה-מרקר" לרגל מלאות 45 שנים למבצע   עוד כמה ימים ימלאו 45 שנים למבצע "אביב נעורים".   המבצע הזה שינה במידה רבה את "כללי המשחק", העלה את הלחימה בטרור הפלסטיני למדרגה חדשה וקבע סטנדרט גבוה במיוחד לדרישות המודיעיניות המתחייבות להתקיים לפני אישור מבצעים התקפיים...   המבצע (ליל 9-10 אפריל 1973 ) בא כתגובה לרצף גובר של מתקפות מחבלים על יעדים לאורך הגבולות, בתוך מדינת ישראל וגם לא מעט תקיפות של יעדים ישראליים בחו"ל.  הקברניטים באותה תקופה הבינו כי אי אפשר להמשיך רק להגיב למתקפות הרצחניות אלא כי צריך ליטול יוזמה ולנסות "לתת מכה" אשר תשנה כאמור את "כללי המשחק" באזור.     לביצוע פעולה משמעותית כמו זו אשר נתבקשה (ולא בוצעה כמוה לפני כן), נרתמו כל גופי קהיליית המודיעין ובתוך תקופה לא ארוכה סומנו יעדים אשר נחשבו לאיכותיים ובעלי פוטנציאל להביא לשינוי המיוחל.  במקביל הוחל באימון הכוחות מבלי שהם הבינו או העלו בדעתם מהי באמת המשימה אליה התאמנו.  במסגרת ההכנות הוחדרו לבירות, מספר פעמים, לוחמי מוסד אשר אספו מ

הפוסט פורסם לראשונה ב-5 יולי 2016 ב"קפה-דה-מרקר"    40 שנה... לחלק מאתנו זה נראה כאילו עברו מאז לכל היותר 40 דקות...   יצאנו למבצע החילוץ הזה, כמעט 4500 ק"מ מגבולות ישראל, כשברקע קיים קונצנזוס לאומי  על כך כי אין להיכנע לטרור.  יתר על כן, ההפרדה אשר ביצעו החוטפים בין נוסעים יהודים לאזרחים זרים המחישה והזכירה את הסלקציות אשר ביצעו הנאצים ביהודים 40 שנה קודם לחטיפה ( אשר חלק ממבצעיה היו טרוריסטים גרמנים רדיקליים, חברי קבוצת "באדר-מיינהוף").   העולם געש, רעש והשתאה לנוכח ההישג המבצעי ובעיקר אל מול הנורמה הערכית אשר הוצבה בפעולה הזו.  גם עיתוי המבצע סייע להעצמת התהודה והגברת גלי ההתלהבות שכן המבצע בוצע בליל 3-4 ליולי 1976 כשב – 4 ליולי חל יום העצמאות ה-200 של ארה"ב.  ההד, התדהמה וגלי ההתפעלות גדלו לאין שיעור על רקע זה.   מבחינה מבצעית המבצע לא היה מסובך באופן יוצא דופן.  צה"ל ביצע לפני מבצע "כדור הרעם" ובוודאי לאחריו מבצעים הרבה יותר נועזים ומסוכנים.  רובם לא נחשפו עדין...  ייחודיותו של מבצע שחרור בני הערובה מאנטבה היא בנורמה אותה הוא קבע, גם אצ

בימים הטרופים הללו מתברר פעם נוספת כי המאבק שלנו לקיים מדינה בה נוכל לחיות בביטחון – המאבק הזה לא רק לא תם אלא שהוא ככל הנראה רחוק מאד מסיום. ימים טרופים ומאד לא קלים. החזית האמתית היא העורף.  נשים, ילדים, קשישים...עומדים איתן וברוח נחרצה.  ומתוך הכאוס הזה צפה ועולה תקווה גדולה.  העורף חזק.  אפילו חזק מאד.  ישראל פיתחה יכולות הגנה ואלו נוסכים בציבור ביטחון ומאפשרים להתחזק, להתאחד ולהתגבש כמו פעם...    הקריאות אשר שמענו לאחרונה בכיכרות ( מוות לערבים... ) והצל שהוטל לאחרונה ( הצל , כן - הצל !!) באו מפיהם של מיעוט קיצוני אשר ינק ערכים דומים ל"שכנים"... אלו המנסים להרוס ולהמית במקום לקדש את החיים .  מיעוט פרוע אשר מעולם לא עמד מול דילמה של מוות או חיים...  המיעוט הזה סיכן לרגע את עצם קיומנו כעם חפץ שלום וחיים.  מיעוט קיצוני, פרוע, נאלח ונקלה.   במקביל ומבעד לכאב והצער הגדול על האבדות ברצועת עזה, מסתמן כי הבנים והנכדים שלנו ינקו והפנימו את אותם ערכים אשר אפשרו את הקמת המדינה –  אחדות ,  רעות ,  דבקות במשימה  והאמונה בצדקת דרכנו. הילדים שלנו, אלו הלוחמים כעת ברצועה ואלו העומדים הכן

יש חברים ויש חברים ...   יש חברים של יום-יום ,       ויש חברים של שבת ,   יש חברים של פתאום        ויש חברים של תמיד ,   יש חברים של לקחת       ויש חברים של לתת ,   ואני נתברכתי - יש לי לא מעט חברים באמת . חברים של תמיד .  חברים ללא כל תנאי . מלח הארץ בכל מובן ....   לדאבון הלב חלקם כבר לא אתנו כבר 36 שנים .  למרות הזמן שחלף הם תמיד אתנו בלב .  

בפוסט הקודם, (  תסמונת הצפרדעים בחברה הישראלית  ) , כתבתי על הסכנה הנובעת מהיעדר חינוך ערכי בישראל.    היעדר הערכים הנו ( עפ"י הערכתי כמובן ) האיום הקיומי החמור ביותר על המדינה ועל החברה הישראלית .   ישראל ערב רה"ש תש"ע כבר איננה מדינה של התגשמות חלומות ותקוות .  אנו חיים בחברה שסועה , מפולגת , מסוכסכת ומושחתת . חברה אשר סימני ההיכר הבולטים שלה הם חמדנות ונהנתנות.    במקום צדקה ומתן בסתר מתפתחת אצלנו תופעה כמעט נורמטיבית של קבלה בסתר...    בעצם כבר לא כל כך בסתר...   לא למדינה ולא לחברה כזו ייחלו דור המייסדים .   אנחנו חיים בחברה המזניחה ומזלזלת בחיי אדם, מזניחה את חינוך   הדור הצעיר , חומסת את ניצולי השואה ועושקת את זקניה חסרי הישע.    הפערים בה הולכים וגדלים בהתמדה , הקטבים מתחדדים וגלי האלימות שוברים שיאים.    עוולות ושחיתות מתגלים מדי יום בארגונים , במוסדות שלטון... שחיתות המתבצעת כאילו בטבעיות על ידי אנשים אשר לא חלמנו כי יירדו לשפלות רוח כזו .    ארגוני הפשע חודרים ומתפשטים כמו סרטן .    אנו עומדים על פי התהום מוכנים לצעוד צעד ענק קדימה ...   כיצד הגענו הלום ?