תעתועים

        אומרים כי הזמן מרפא, אומרים כי הזמן מכהה את התחושות, כי הוא מעמעם את הזיכרונות...   43 שנים אחרי המלחמה הארורה ההיא אני יכול לומר כי הזמן רק מעצים אותן.   נכון, התבגרנו, התנסינו, למדנו, פיתחנו יכולות להבדיל בין טוב ורע, בין "נכון" ל"לא נכון" אבל כמעט הכול מקושר וסובב סביב תוצאות ותובנות המלחמה ההיא.   המלחמה ההיא קטמה באחת את נעורינו. היא קרעה מאתנו את מיטב חברינו והותירה בנו עצב עמוק ופצע פתוח אשר לא נרפא וכנראה גם לא יגליד לעולם.   הפכנו פחות יהירים ולמדנו את חשיבות החמלה. נעשינו ספקנים יותר, ממוקדים בהבנה כי הכל ארעי ויכול להתהפך באחת.  חלק מ"בוגרי" המלחמה ההיא אבדו את היכולת לחלום, איבדו אמון במילים בהבטחות ובמערכות שלטון. כולנו הבנו את המשמעות של "להיות עם הגב אל הקיר" ולא צריך היה להסביר יותר את החשיבות של קיום מובטח לעם היהודי.   למרות ההבנה כי מלחמה כמו המלחמה ההיא לא תהיה עוד נחלת ילדי הדורות הבאים למדנו את חשיבות השלום ואת הצורך לעשות הכל ע"מ להשיגו.  רובנו עדין תמימים, ציניים וספקנים ועדין מעמידים את טובת המדינה והכלל לפני

  כל מי שעוסק בניהול השיווק יודע כמה קשה לבנות מותג חזק ואילו משאבים ומאמצים נחוצים על מנת לשמר ולקיים אותו על פני זמן.   בניית מותג מחייבת בראש ובראשונה מחקר מעמיק לאיתור צרכים ורצונות בקרב קהל/ים שונים וכפועל יוצא של הבנת הממצאים ובחירת קהל/י המטרה מתחייבת בניית תמהיל של מוצרים היכולים לספק ולרצות את אותם צרכנים ורצונות.   בתהליך הבניה וניהול המותג קיים כמעט תמיד "חלום" ושאיפה של בעל המותג - כי הצרכנים יצרכו ממנו נתח גדול ככל האפשר.  אם אפשר, השאיפה היא כי המותג יהיה המותג המוביל או אפילו הבלעדי בשוק / בנתח הצריכה הרלוונטי.   הפעולה הזו איננה פשוטה ומחייבת בין היתר יכולת להבין צרכים ורצונות של אנשים, יכולת לבדל את המותג/ים ובנייתם באופן אשר יוכל לספק את רצון/צרכי הצרכנים טוב יותר משל המתחרים.   אם הפירמה נכשלת בתהליך הזה – המותג ייפול ויגיע מהר מאד לסוף ימיו.   לעיתים בגלל תנאי שוק , עוצמת תחרות או בשל היעדר משאבים, נאלצות פירמות "להיפרד" ממותגים. חלק מהמותגים הללו היו בזמנם מותגים חזקים ומועדפים על קהלי צרכנים, כמו למשל - "אתא", "כיתן", "

הפוסט פורסם לראשונה ב-4 לאפריל 2018 ב"קפה-דה-מרקר" לרגל מלאות 45 שנים למבצע   עוד כמה ימים ימלאו 45 שנים למבצע "אביב נעורים".   המבצע הזה שינה במידה רבה את "כללי המשחק", העלה את הלחימה בטרור הפלסטיני למדרגה חדשה וקבע סטנדרט גבוה במיוחד לדרישות המודיעיניות המתחייבות להתקיים לפני אישור מבצעים התקפיים...   המבצע (ליל 9-10 אפריל 1973 ) בא כתגובה לרצף גובר של מתקפות מחבלים על יעדים לאורך הגבולות, בתוך מדינת ישראל וגם לא מעט תקיפות של יעדים ישראליים בחו"ל.  הקברניטים באותה תקופה הבינו כי אי אפשר להמשיך רק להגיב למתקפות הרצחניות אלא כי צריך ליטול יוזמה ולנסות "לתת מכה" אשר תשנה כאמור את "כללי המשחק" באזור.     לביצוע פעולה משמעותית כמו זו אשר נתבקשה (ולא בוצעה כמוה לפני כן), נרתמו כל גופי קהיליית המודיעין ובתוך תקופה לא ארוכה סומנו יעדים אשר נחשבו לאיכותיים ובעלי פוטנציאל להביא לשינוי המיוחל.  במקביל הוחל באימון הכוחות מבלי שהם הבינו או העלו בדעתם מהי באמת המשימה אליה התאמנו.  במסגרת ההכנות הוחדרו לבירות, מספר פעמים, לוחמי מוסד אשר אספו מ

      אכיפה אדוני המפכ"ל .  אכיפה !!   כל פסיכולוג יאשר כי אחד הדברים החשובים אותם יש ללמד ילדים, החל כמובן בגיל צעיר מאד, הוא ענין הגבולות.  לכל דבר יש גבול.  ילדים אשר אינם לומדים ומפנימים את ענין הגבולות הופכים לילדים בעייתיים, בלתי ממושמעים ואפילו אלימים.   ככל שההורים (ומערכת החינוך התומכת) פועלים בסמכותיות תוך הצבת גבולות - הילדים הופכים ליותר שקולים, חברותיים ונוטים להידברות ושיתופי פעולה.  הגבולות מאפשרים לילדים ואח"כ בהיותם מבוגרים, להבדיל בין מותר ואסור, בין "נכון" ל"לא נכון", בין טוב ורע.   מה שקורה בשנים האחרונות במדינת ישראל הוא התגלמות ההפקרות.  כל אחד עושה מה שנכון בעיניו,  מה שטוב לו מבלי להתחשב בזולת.  במצב הקיים אנחנו דוהרים למצב של אנדרלמוסיה.  למצב בו "כל דאלים גבר".   שועלים, אדוני המפכ"ל, מריחים אולי היטב אבל בשל תכונותיהם האחרות הם אינם יכולים לצפות למרחוק ואינם מבחינים בפרטים המרכיבים את התמונה כולה...  הבעיה, אדוני המפכ"ל, איננה ב"שיטור יתר" כנגד אוכלוסיית כהי העור ו/או מהגרים אחרים.  הבעיה היא כל מה ש

  אבינדב בגין, הבן של בני והנכד של מנחם, השיב לטענות "הצל" על דברים אשר נאמרו במסיבת העיתונאים המשותפת עם ח"כ אורן חזן, בעת התפקדותו לליכוד.   בין היתר טען "הצל" כי בנו של בני בגין "הוא אנטי ציוני", בודהיסט והומוסקסואל וכי "התפוח הרקוב נפל רחוק מן העץ..."   אבינדב בגין השיב בשקט ובנימוס הבגיני הידוע (והראוי כ"כ להערכה) כי הוא אינו אנטי-ציוני, אינו בודהיסט, הוא לא הומוסקסואל וגם לא אנרכיסט...  באנדרסטייטמנט האופייני המשיך אבינדב ואמר:  "היה לי אח, יש לי 4 אחיות ולמיטב ידיעתי איש מהם לא המיר את דתו"...   שמעתם את מה שהוא אמר, אריות בני אריות ? ? "היה לי אח" הוא אמר.  ואם לא הבנתם הוא התכוון לאחיו, יונתן בגין ז"ל, בנם של רות ובנימין-זאב בגין.  יונתן היה טייס בחיל האויר..  הוא נפל ב-27 מרס 2000 במהלך טיסת לילה מעל הים... הבנתם את זה אריות בני אריות ? ?   התפוח הרקוב הזה, בני בגין, מגדל את ילדיו לשנאת ישראל ולתיעוב היהדות.  הוא מחנך ומעודד אותם לפעול באלימות, בשנאה ובתיעוב...   בני בגין הזה הוא לא רק תפוח רקוב  הוא ג

הפוסט פורסם לראשונה ב-5 יולי 2016 ב"קפה-דה-מרקר"    40 שנה... לחלק מאתנו זה נראה כאילו עברו מאז לכל היותר 40 דקות...   יצאנו למבצע החילוץ הזה, כמעט 4500 ק"מ מגבולות ישראל, כשברקע קיים קונצנזוס לאומי  על כך כי אין להיכנע לטרור.  יתר על כן, ההפרדה אשר ביצעו החוטפים בין נוסעים יהודים לאזרחים זרים המחישה והזכירה את הסלקציות אשר ביצעו הנאצים ביהודים 40 שנה קודם לחטיפה ( אשר חלק ממבצעיה היו טרוריסטים גרמנים רדיקליים, חברי קבוצת "באדר-מיינהוף").   העולם געש, רעש והשתאה לנוכח ההישג המבצעי ובעיקר אל מול הנורמה הערכית אשר הוצבה בפעולה הזו.  גם עיתוי המבצע סייע להעצמת התהודה והגברת גלי ההתלהבות שכן המבצע בוצע בליל 3-4 ליולי 1976 כשב – 4 ליולי חל יום העצמאות ה-200 של ארה"ב.  ההד, התדהמה וגלי ההתפעלות גדלו לאין שיעור על רקע זה.   מבחינה מבצעית המבצע לא היה מסובך באופן יוצא דופן.  צה"ל ביצע לפני מבצע "כדור הרעם" ובוודאי לאחריו מבצעים הרבה יותר נועזים ומסוכנים.  רובם לא נחשפו עדין...  ייחודיותו של מבצע שחרור בני הערובה מאנטבה היא בנורמה אותה הוא קבע, גם אצ

בימים הטרופים הללו מתברר פעם נוספת כי המאבק שלנו לקיים מדינה בה נוכל לחיות בביטחון – המאבק הזה לא רק לא תם אלא שהוא ככל הנראה רחוק מאד מסיום. ימים טרופים ומאד לא קלים. החזית האמתית היא העורף.  נשים, ילדים, קשישים...עומדים איתן וברוח נחרצה.  ומתוך הכאוס הזה צפה ועולה תקווה גדולה.  העורף חזק.  אפילו חזק מאד.  ישראל פיתחה יכולות הגנה ואלו נוסכים בציבור ביטחון ומאפשרים להתחזק, להתאחד ולהתגבש כמו פעם...    הקריאות אשר שמענו לאחרונה בכיכרות ( מוות לערבים... ) והצל שהוטל לאחרונה ( הצל , כן - הצל !!) באו מפיהם של מיעוט קיצוני אשר ינק ערכים דומים ל"שכנים"... אלו המנסים להרוס ולהמית במקום לקדש את החיים .  מיעוט פרוע אשר מעולם לא עמד מול דילמה של מוות או חיים...  המיעוט הזה סיכן לרגע את עצם קיומנו כעם חפץ שלום וחיים.  מיעוט קיצוני, פרוע, נאלח ונקלה.   במקביל ומבעד לכאב והצער הגדול על האבדות ברצועת עזה, מסתמן כי הבנים והנכדים שלנו ינקו והפנימו את אותם ערכים אשר אפשרו את הקמת המדינה –  אחדות ,  רעות ,  דבקות במשימה  והאמונה בצדקת דרכנו. הילדים שלנו, אלו הלוחמים כעת ברצועה ואלו העומדים הכן

הפוסט הזה פורסם לראשונה ב-14 ינואר 2012 ב"קפה-דה-מרקר" האם הלפיד יאיר ?     אינני מכיר אותו אישית.  אינני יודע מהן עמדותיו ומה יהיה כתוב במצע שלו.  אינני יודע באיזו מסגרת הוא ירוץ ומי יעמדו לצידו...  אבל אני מייחל כי ירוץ בבחירות הקרובות היות ועצם הצטרפותו משנה באחת את השיח ואת ההתנהגות במערכת הפוליטית הישראלית.    הישראלים כמהים כבר הרבה מאד שנים למנהיגות.  כמהים למנהיגות אמתית אשר תשכיל להוביל לכיוון ברור ומוגדר.  לעם לא משנה עד כמה המטרה רחוקה וכמה קשה הדרך.  רוב הציבור מתוסכל ו"שפוף" כי אלו העומדים כיום בעמדות המפתח אין להם אג'נדה, אין להם כיוון ואין להם מטרות ברורות...   כבר הרבה שנים שאין לנו מנהיג אמתי.  כבר הרבה שנים אין לנו מנהיגות ישרת דרך, ברורה באמירותיה, ברורה בכוונותיה, כזו היודעת להציב מטרות לאומיות ארוכות טווח , כזו היודעת לעשות את מה שדרוש על מנת לממשן...   אני מאד מקווה כי הלפיד הזה יאיר את הדרך.   בעיני הוא הישראלי האמתי.  הוא "דגם" הישראלי אותו היינו רוצים כולם לראות בפוליטיקה העקומה והרקובה שלנו.  הוא הישראלי המדבר ב"גובה העני